גז"ד למורשע בהריגת מתנדב של המשטרה תוך כדי תפקידו , ובעבירות חבלה ואיומים

נגד הנאשם הוגש כתב אישום המיחס לו ביצוע עבירות הריגה (לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), חבלה בכוונה מחמירה (לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, ואיומים (לפי סעיף 192 לחוק העונשין).

על פי עובדות כתב האישום בתאריך 31.10.06 פרץ ריב בין הנאשם לבין אחיו, במהלכו השתולל הנאשם, זרק חפץ לעבר אחיו ואף איים על אימו ואחיו כי ירצח אותם. אחיו עזב את הדירה והנאשם הסתגר בחדרו. אימו של הנאשם הזעיקה את המשטרה ובשעה 16:40 הגיעו לביתו של הנאשם השוטר, רס"מ מוניר אברהים (להלן: "מוניר") והמתנדב אורי קנופ ז"ל (להלן: "המנוח"). השניים דפקו על דלת חדרו של הנאשם ומשהנאשם לא פתח את הדלת ניסה מוניר  לפרוץ את הדלת, על ידי כך שבעט בדלת ואז החל הנאשם לקלל. משנפתחה הדלת דקר הנאשם את מוניר בסכין שהחזיק ברשותו, בעלת להב של כ- 20 ס"מ, במצח, מעל הגבה השמאלית. מוניר ניסה להשתלט על הנאשם והשכיבו על הריצפה. בשלב זה נכנס לחדר המנוח וניגש לנאשם על מנת לאזוק אותו. תוך כדי כך דקר הנאשם את המנוח בסכין בירך ימין ונמלט מהמקום, כאשר ידיו אזוקות ומוניר רודף אחריו. המנוח הובהל לבית החולים נהריה, שם נפטר. גם מוניר הופנה לטיפול רפואי בבית החולים ואובחן חתך במצח והמטומה משמאל.

נטען כי במעשיו גרם הנאשם למותו של המנוח וכן גרם למוניר חבלה חמורה שלא כדין. כן נטען כי הנאשם איים על אימו ואחיו.

הנאשם כפר בכל עובדות כתב האישום וכן טען לאי שפיות הדעת, לפי סעיף 34(ח) לחוק העונשין לגבי כל המיוחס לו בכתב האישום.

גם לאחר שמיעת הראיות טען הסניגור בסיכומים כי לא הוכחו היסודות העובדתיים לעבירות המיוחסות לנאשם. במיוחד, באשר לעבירת ההריגה, טען הסניגור בסיכומיו כי אין ראיה כי הנאשם גרם למותו של המנוח או אפילו דקר אותו, וכל ראיות המאשימה הן נסיבתיות ומסתמכות על עדותו של מוניר. עוד טען כי המאשימה לא הוכיחה התנהגות פסולה של הנאשם, שכן כל שעשה הנאשם הוא שהסתגר בחדרו והשוטרים הם שפרצו לחדרו ותקפו אותו. עוד טען הסניגור כי לא הוכח קשר סיבתי בין מעשה הנאשם (אם בכלל) ובין מותו של המנוח, שהיה חולה לב, ומחלת הלב היא שגרמה למותו. הסניגור גם טען כי לא הוכח היסוד הנפשי של עבירת ההריגה וכי מדובר בחולה נפש, שלא התכוון לפגוע המנוח, והפגיעה, אם ארעה, ארעה בטעות, ברשלנות וללא כל יסוד נפשי של מודעות.

בתאריך 19.3.08 ניתנה על ידי הכרעת דין ולפיה הורשע הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בהכרעת הדין נקבע , בין היתר, כי:

"הנאשם לא הביא ראיות (לרבות חוות דעת) באשר למצבו הנפשי ובסיכומים לא חזר על הטענה כי לא היה שפוי בדעתו במועד ביצוע העבירות. כל שטען הסניגור היה כי חוות הדעת מצביעה שמדובר בנאשם לא נורמטיבי, עם הפרעות קשות, חרף כשירותו לעמוד לדין, ולפיכך הוא מבקש כי ינתן לכך משקל בהכרעת הדין וכי התנהגותו במועד ביצוע העבירות תבחן בצורה פרטנית ודקדקנית, כדי לקבוע את מידת המודעות שלו לרכיבי העבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

לאור האמור, אני קובעת כי הנאשם היה שפוי במועד ביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום וכי הוא כשיר לעמוד לדין".

הסניגור טען וחזר וטען למצבו הנפשי של הנאשם ולכך שלא היה יוזם האירועים בעקבותיהם נגרמו מותו של המנוח ופציעת השוטר ואולם גם נקודה זו זכתה להתייחסות בהכרעת הדין, כאשר קבעתי כי:

בענייננו - העובדה שהנאשם עמד מאחורי הדלת עם סכין שלופה בידו, כאשר הוא מודע לכך שהדלת עומדת להפתח על ידי השוטרים, וכאשר כבר עם כניסתם הוא תוקף באמצעות הסכין - את מוניר במצחו מיד עם כניסתו לחדר, ואת המנוח, כאשר זה רכן לעברו על מנת לאזקו - די בה כדי להקים את החזקה שהיה מודע לאפשרות שדקירתו תהיה קטלנית. הסניגור אמנם טען כי מיקום הדקירה בפועל, בירך,  לא היה רגיש ואולם דוקא בשים לב למיקום הדקירה של מוניר מחד והעובדה שהנאשם דקר את המנוח מבלי להסתכל על מיקום הדקירה המדוייק, כטענת סניגורו, מצביעה על כך שהיה מודע לסכנה הנשקפת לחיי קורבנותיו ..."

המאשימה ביקשה להעיד בשלב הראיות לעונש את אלמנתו של המנוח, הגב' דפנה קנופ. בהחלטה מיום 7.8.08 לא איפשרתי העדת האלמנה, שהעידה בפני עוד במהלך שמיעת הראיות. כן העידה בפני באותו מועד בתו של המנוח, הגב' נילי קנופ-שטיינברג. עדותן באותו שלב היתה "תמוהה" בלשון המעטה, כאשר שתיהן טענו כי המנוח היה בריא לחלוטין (בניגוד לתיעוד הרפואי), תוך ניסיון ליצור לחץ על בית המשפט לשמוע דברים בלתי רלבנטיים ויצירת "מתח" באולם בית המשפט בהערות בלתי נחוצות. סברתי כי לא היה זה ראוי להמשיך בקו שכזה ולפיכך לא התרתי שמיעת העדה. דבריה הוגשו לבית המשפט בכתב על ידי ב"כ המאשימה.

כבר בראשית דבריה מציינת אלמנת המנוח כי ב"כ המאשימה אמרה לה כי אין זה מתפקידה להגן על שוטרי ישראל בפני בית המשפט ועליה להתמקד ולספר על המנוח בלבד. בנסיבות אלה, התחילה דבריה  בשבחי המנוח, שהיה  אדם שהרבה בפעולות התנדבות ואיש משפחה נפלא. יחד עם זאת, היא  הוסיפה וציינה כי מותו של המנוח נגרם לא בשל תכונותיו ואישיותו אלא כיון שהיה שוטר ותוך ביקורת על בית המשפט שבהכרעת דינו לא הדגיש והאיר לציבור את העבודה הקשה של שוטרי משטרת ישראל ולא קבע כי כל פגיעה ולו הקטנה ביותר היא קו אדום שהעונש עליו הוא XXX . עוד ציינה כי אינה רואה במשפטו של הנאשם "סוגיה משפחתית אלא ממלכתית".

דבריה של האלמנה מחזקים החלטתי שלא להתיר לה להעיד.

הנאשם יליד 25.12.85. הנאשם עלה לישראל מאוקראינה, יחד עם בני משפחתו , בשנת 1996.

המאשימה הגישה רישום פלילי של הנאשם ממנו עולה כי עוד בשנת 2000 הוגש נגדו כתב אישום בגין עבירות של היזק לרכוש במזיד, איומים, ניסיון לתקיפה סתם וייצוא מטבע מזוייף. הנאשם לא הורשע בגין עבירות אלה והוטלה עליו התחייבות להימנע מביצוע עבירה וכן ניתנה לו הוראה "להמשיך בקשר ומעקב עם העו"ס מר טל אופנר למשך שנה מהיום ועד שתמצאו לו מסגרת חוץ ביתית מתאימה".

ביום 29.2.04 הורשע הנאשם בעבירות של איומים, היזק לרכוש במזיד, הצתה של מבנה (דירת הוריו) , תקיפת עובד ציבור ואיומים. בגין עבירות אלה נידון הנאשם ל- 12 חודשי מאסר בפועל ו- 8 חודשי מאסר על תנאי .

שירות המבחן ערך תסקיר בעניינו של הנאשם. בתסקיר מציין שירות המבחן כי הנאשם מאובחן כסובל ממחלת הסכיזופרניה וכי גם אביו ואחיו לוקים במחלה זו, כאשר גם האם סובלת מבעיות ומתקשה בתפקוד מציב גבולות לבני משפחתה. המשפחה מטופלת על ידי גורמי הרווחה בשלומי.

באשר לנאשם ציין שירות המבחן כי הנאשם "גדל בתנאי עזובה רגשית וסביבתית מתמשכת וזאת על רקע תפקוד הורי לקוי ומצוקה כלכלית אובייקטיבית". הנאשם מודע לכך שביצע עבירות, מביע צער על מות המנוח וחושש מגזר הדין מאחר והבין כי "מדובר בפרק זמן ממושך בו ירצה עונש מאסר בפועל". מציין כי הנאשם נטל בעבר סמים, שלדבריו סייעו לו להתמודד עם ההשלכות של מחלתו וגם העבירות בוצעו כאשר היה תחת השפעת סמים וללא טיפול תקופתי מסודר. עוד ציין כי משיחה עם הגורמים המטפלים כיום בנאשם, בהיותו במעצר, עלה כי כיום הוא מאוזן תרופתית.

בסיום התסקרי ממליץ שירות המבחן "על המשך טיפול בתקופת מאסרו במסגרת טיפולית סגורה ומפקחת".